למה אנו מעבירים את המנורות שלנו לבדיקות “חום ולחות”
בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, טיפות מים בכל מקום, והטמפרטורות משתנות במהירות מטמפרטורות נמוכות מאוד לטמפרטורות גבוהות מאוד. רוב החברות פשוט מוסיפות אטמים עמידים בפני מים למנורות, ומקוות לטוב. אנחנו לא עושים זאת. אנו מעבירים כל סדרה של מנורות החימום שלנו לבדיקות “חום ולחות”. בעצם, אנו מנסים להרוס אותן לפני שהן יצאו מהמחסן שלנו. למה? כי אף אחד לא רוצה מנורה שתפסיק לעבוד לאחר חודש של שימוש. הבעיה עם האדים אדי המים הם ערמומיים – הם מוצאים את הפערים הקטנים ביותר שאנו אפילו לא יודעים על קיומם. אם אפילו כמות קטנה של לחות תגיע לחוטי הטונגסטן או לקצוות החשמליים, הכל יכול להיהרס במהירות. יכולה להתרחש חמצון, או גרוע מכך – קצר חשמלי. כדי למנוע זאת, אנו מעבירים את המנורות לחדרים עם לחות גבוהה. אנו עושים זאת שוב ושוב, כדי לחקות שנים של חשיפה לאדים. אם האטם לא עובד כראוי, הלחות תחדור למנורה מיד כשהיא מתקררת. זו תהליך עדין, אך הוא זה שגורם להרס רוב המנורות. האיזון הנכון אתם עשויים לחשוב, “פשוט עטפו את כל המנורה בגומי עבה!” אך יש בעיה – אם נעשה זאת, נחסום את החום שנוצר על ידי המנורה. כך נקבל מנורה שהיא עמידה בפני מים, אך תיקח הרבה זמן להתחמם. אנו משקיעים הרבה זמן במציאת האיזון הנכון. כך נקבל מנורה שיכולה לעמוד בתנאי הלחות, אך עדיין תגיע לטמפרטורה הנכונה מיד כשנדליק אותה. אין דרכים קצרות לאורך כל תהליך הבדיקות, אנו עוקבים אחר כל דבר – שינויים בהתנגדות, דליפות באיטום, וכו’. אם המנורה חורגת אפילו במעט מהגבולות שנקבעו, אנו זורקים את כל המנורות האלו. זה נשמע קיצוני, אך זו הדרך היחידה לוודא שהמנורות אכן יעבדו כראוי בסביבה לחה.